ככה אני משוטטת עכשיו בעולם: גוף לאה ופנים קמוטות. לא שקטה, משהו לא נותן לי מנוח. גוש ערפילי, לא מוחשי, מתנחל בי. רוח תזזית מעיפה דברים הצדה והם נחבטים בקירות לא נראים ושוקעים בקרקעית הנפש. כל הדברים שהם עולמי נעלמים כאילו באמת לקחה אותם הרוח. בחוץ סערה. רוח מזרחית מן המדבר מתדפקת על בתינו וחלונותינו קורסים תחתיה והיא מאיימת להעיף את מרזבי הגג ואת רעפיו. אנחנו מגיפים את התריסים ומסתגרים. נדמה שהבית יעוף עוד רגע ואין יוצא ואין בא. שריקת השרקייה מפרה את השקט. הקיום שלנו נעצר, מתמקד ברוח. העולם מסתחרר, יופיו נעלם. אין תקנה ואין הפוגה ואין מחילה. אנחנו מתכווצים אל תוך המועקה, מידותינו כמידתה. אומללות מתגנבת פנימה. ערמומית וזדונית, לא ממהרת לשום מקום, לא מכריזה את שמה, שולחת זרועות תמנון מתפתלות, מזינה את עצמה בחלקות הנחת.

ככה אני משוטטת עכשיו בעולם: בתוך ערפל, נישאת על גב רוח שורקת, גוש עמום מתגבש בי, יש לו עשרות רגליים וידיים שמונפות לכל הכיוונים. אין דרך ואין תוואי. רק המיה ורחש.

ופתאום בבת-אחת זה נגמר. ללא התראה. השמים מתבהרים, העולם נרגע ומשהו מתגשם. דמעה מעכירה את זגוגית העין ונימים מתנפחים בפנים כאילו משהו רוצה לצאת מתוכם. משהו עומד להיוולד. עוד לא נולד במלואו וכבר שולח זרועות, כמו קבצן, מחזר על פתחי הבית, מקבץ שאריות של כל הדברים המוכרים שהם חיי.

ראשית הכביסה. אחרי סערה שכזאת זורחת השמש. קר אבל יבש מאוד ואפשר לתלות כבסים על חבל. אחר כך הבית.  אני מסדרת את הבית ביסודיות, זורקת את כל הדברים שכבר אין בהם צורך. משהו דורש עכשיו הקשבה. אם לא אקשיב, ואגיף את כל התריסים בפניו, כמו מפני הרוח הזאת, השרקייה, הוא ימשיך להציק. או שאקשיב ואז אולי זה יפסיק להפריע. 
 

היא אומרת לי "אמא, אני קצת פוחדת." בעוד כמה חודשים היא תהיה דור שלישי לאִמהוֹת לא בטוחות. אבל בהביטה נכוחה, מזדקרת הבטן שלה לפניה במלוא תפארתה. ובבטן הזאת יש תינוק אמיתי שיגיח אל אוויר העולם בצרחה ברורה ורמה. 

בי אין תינוק ובכל זאת אני מקננת. מחפשת מקום לשים בו דברים. דוגרת על ביצה חסרת גוף וצורה בלי לדעת מה ייצא ממנה, אם בכלל. וכמו בקינון, כל הדרכים מובילות הביתה, אל הדברים הפשוטים. לסדר, לרפד, לבשל ולנוח, כדי שאוכל להניח את מה שצריך להיות כבר מונח.  

היא אומרת: "כשאני מגיעה הביתה אחרי יום עבודה, אני נשכבת על הספה מול הטלוויזיה וצופה בסדרות. ושאיש לא יפריע. זו המנוחה שלי." הלוואי שיכולתי גם אני, כך בקלות, להיבלע בתוך אחת הסדרות. 

היא סיפרה שהיא עובדת בבוץ. וגם בחמר. מיד רציתי לומר לה, קחי אותי איתך. גם אני רוצה לגעת בבוץ, ליצור בגוש של חומר, לגעת בחומר הרוח ההוא בתוכי.

איך להתחיל כשהחומר שלי הוא מילים? גולם שלא קיבל עוד צורה, או אולי פרפר שחזר להיות גולם. כך או כך, תמיד אהיה הגולם. דביק ונוזלי, מתגבש בשקט מחריש אוזניים, מתערבל ושותק, נכנס ויוצא. 

ככה אני משוטטת עכשיו בעולם.

היא אמרה: "תכתבי. מה שעולה לך בראש. לא צריך סיפור וכלום לא צריך לקרות." 

אבל הכול קורה ואני חשופה כמו חילזון ללא הקונכית, כמו רכיכה ללא צדף. דודה שלי ממכמורת מתה לפני כמה ימים. החיים מן הסתם נגמרים. גם אמא עוד מעט תיגמר ובינתיים היא מתבוננת בי ובעולם בשתיקה.
 

בלילות אני שוכבת ערה בעיניים פקוחות. אני מנסה לראות, אבל אין מה לראות ואין במה לגעת. בבוקר ריצה על כביש הכפר, מקלחת חמה, קפה של בוקר, זחיחות ביתית, אושר? במקלחת אני מציצה בראי. אם אסיר עם הבגדים ואת המסכות והאיפור, תישאר אישה מצטערת. וגם אישה שמחה. אם אסיר את היופי העייף שלי, את השיער הפראי, הקמטים, הלאות, מה יישאר? אישה, רעיה, אם ובת. אם אסיר גם אותם, יישאר גוף עירום. עור חלק בזרועות ושדיים קטנים מוצקים הם הדבר הצעיר ביותר שנותר לי. איך ייתכן שאחרי כל השנים שעברו, אני עדיין אותה ילדה קטנה שמחפשת מקום? 

הוא נכנס דרך פתח הדלת בצעד בטוח ומתקדם היישר אלי. סבתא, הוא קורא לי, מסתכל עלי בביטחון כזה. אצלי הוא יכול להניח את חייו הקצרים, ועולם ומלואו מתמלא בין שנינו. כמה מביך, אני סבתא, ולמרות זאת, איזו דלת תיפתח בפני  בכזה ביטחון? ומי תסתכל עלי בעיניים טובות ותיתן לי אישור לכל מה שאני?        
                                                                                                

הקרקע לא יציבה, והרוח הזאת תופסת אותי עכשיו בגרון. אני מגששת. בפנים אפלה. לא מוחלטת. זה מה שכל כך מיוחד. זה חשוך ובכל זאת מואר. ואני שם בפנים, קפואה במקצת אבל גם קצת מופשרת. שולחת ידיים. הן עוזרות לי לראות. אני מוסיפה לגשש. היכן אני. לאן אני צועדת. מדוע כה חשוך? ומדוע הרעד? האם זה הפחד להישאר לבדי? ואולי התרגשות; להיות שם שוב, במקום המטושטש שהיה ילדותי, שהייתי אני. 
 

אז זה היה בלי מילים. אף לא מילה. עמדתי לבד מאחורי הדלת והיא היתה סגורה.

עכשיו עמדתי במקום שבו עמדתי. על המדרכה בדרך בית לחם. השמש האירה את פני והיה קר מאוד. שקלתי אם להיכנס או לשוב על עקבותי. ישבה שם בחדר אישה וחיכתה לי. היא אמרה לי לכתוב וכתבתי. יותר מזה לא ידעתי. עמדתי בחוץ והיססתי. בכל זאת נכנסתי בלי לדעת מה יהיה. כי לא היה לי דבר לומר. לא דבר חכם ולא יפה, לא דבר מאיר ולא מואר. הייתי ריקה. ובכל זאת עמדתי שם, בחוץ, השמש ליטפה את פני ונכנסתי.